תביעות עפ"י סעיף 30א לחוק התקשורת בגין משלוח ספאם הפכו לענף משפטי נפוץ בקרב בתי המשפט לתביעות קטנות בשל האפשרות לקבל פיצויים ללא הוכחת נזק בעקבות משלוח הודעות פרסומות בניגוד לכללי החוק.
לעיתים נדירות, מקרים כאילו מגיעים לפתחו של ביהמ"ש העליון לרוב במסגרת בקשות להגשת ערעור שבד"כ נדחות.
בקשה מסוג זה עוררה שאלות עקרוניות לגבי תחום קבלת הסכמות באינטרנט.
מר ישי רז תבע את חב' אימפרשן מדיה על משלוח של למעלה מ- 100 הודעות פרסומיות למייל. החברה הנתבעת הציגה הוכחות לפיהן התובע נתן את הסכמתו לקבלת ההודעות באמצעות האינטרנט/דוא"ל.
אולם החברה הודתה, שאין היא יכולה לוודא, האם מי שמילא את הפרטים בטפסי ההרשמה הוא אכן התובע. זו בעיה נפוצה בכל האינטראקציות המקוונות המקובלות כיום, שאינן כוללות אמצעי זיהוי ביומטריים, (וטוב שכך ברוב המקרים).
ביהמ"ש קיבל את הטענה שהחברה הייתה תמת לב כאשר שלחה הודעות למר רז, בחושבה שהיא שולחת פרסומת לאדם שהביע הסכמתו, ולכן גם אם לא היה זה מר רז שנתן את הסכמתו, לא מדובר במשלוח הודעות "ביודעין" בניגוד לחוק, כדרישת סעיף 30 א(י)/1) הקובע:
"שוגר דבר פרסומת ביודעין, בניגוד להוראות סעיף זה, רשאי בית המשפט לפסוק בשל הפרה זו פיצויים שאינם תלויים בנזק … שלא יעלה על 1,000 ₪ בשל כל דבר פרסומת".
ביהמ"ש פסק לתובע "רק" 10,000 ₪ בגין ההודעות הרבות בשל אי ציון המילה "פרסומת" בהודעות כדרישת החוק.
התובע לא שבע נחת מסכום זה, ולכן ערער לביהמ"ש המחוזי, הפסיד, ופנה כעת לביהמ"ש העליון.
שופט ביהמ"ש העליון, אליקים רובינשטיין, שדן יחיד בבקשה זו, לא אבה להתערב בתוצאה הסופית אבל הביע דעתו, כי אם הנתבע אינו יכול להראות טכנית: מי נתן לו את ההרשאה, הוא לא יכול להגן על עצמו בכך שלא ביצע את המשלוח ביודעין. לדעת ביהמ"ש יש לפרש את המילה "ביודעין" בצמצום, שכן, אחרת יש כאן פתח לעקיפת החוק באמצעות גורמים שלישיים שיאספו כביכול הרשאות ויספקו אותן לחברות השולחות, שתתחלנה להתגונן בטענה של אי ידיעה. תכלית החוק, לדעת ביהמ"ש, היא צמצום תופעת הספאם ומטילה על השולח חובה גבוהה לוודא את ההסכמה.
תגובות