האם מותר לשים קישור (link) לדף אינטרנט שבו מוצגות יצירות מוגנות ללא רשות של בעלי הזכויות?
ובכן, התשובה איננה לגמרי ברורה, לא בישראל וגם לא באירופה.
פלייבוי ערכה סדרה של צילומי עירום של שחקנית טלוויזיה הולנדית ידועה.
בטרם פרסמה פלייבוי את הצילומים במגזין שלה, נשלח על ידי גולש אלמוני אל אתר סנסציות וכתבות מבדחות הולנדי קישור אל התמונות שאוחסנו באתר FileFactory.
פלייבוי מסיבות לא ברורות ידעה אודות משלוח הקישור, וביקשה מאתר הסנסציות שלא לפרסם את הקישור והתמונות.
למרות זאת, האתר פרסם כתבה שהתמקדה בקישור אל התמונות וכללה אותו בכתבתה. לאחר הפרסום דרשה שוב פלייבוי את הסרת הקישור, והאתר ראה לנכון לפרסם את העימות עם פלייבוי, תוך שילוב של הקישור. כתבה שלישית בנושא הופיעה שוב באתר, ופורום הגולשים של האתר געש בעקבות העניין והופיעו בו קישורים נוספים אל התמונות.
התמונות פורסמו במגזין פלייבוי הרשמי לאחר כחודש.
פלייבוי החליטה לתבוע את האתר בגין הפרת זכויות יוצרים, והנושא הגיע עד לערכאה הגבוהה ביותר באירופה – בית הדין של האיחוד האירופי, לנוכח ההלכות הלא ברורות בנושא, וחילוקי הדעות המשמעותיים הקיימים באיחוד בתחום זה.
ביה"ד בפסיקתו מציין שני עקרונות מרכזיים המתנגשים בעניין הנדון. מצד אחד, ההגנה על זכויות היוצרים, ומצד שני, חופש הביטוי והסרת החסמים בפני מעבר של מידע. מדינות מרכזיות באירופה, כגון: גרמניה ואף הנציבות האירופאית עצמה, הינן בדעה, כי חופש הביטוי ואי הגבלת רשת האינטרנט הם ערכים הגוברים על אכיפה קפדנית של דיני זכויות היוצרים, וכי הפיכת קישור אל תכנים מפרים לעילת תביעה עלולה לפגוע בזרימת המידע ברשת ולפגיעה באזרחים תמימים שאינם יכולים לבחון, האם התכנים מוגנים והאם הזכויות בהם הופרו. כמו כן, הועלה הטיעון, כי יש מקרים שבהם התכנים אליהם נעשה קישור פורסמו במקור בהרשאת בעלי הזכויות, ולכן הקישור המקורי היה כשר לחלוטין אבל לאחר כך הרשאה זו התבטלה, אך הקישור נשמר ברשת, כפי המקובל ברשת האינטרנט, ולא ניתן להעמיד את מי שביצע את הקישור בחובה מתמדת לבדוק את תקפות ההרשאה לאורך זמן.
ברוח זאת, הפסיקה האירופאית עד כה גילתה יחס ליברלי כלפי גופים שעשו שימוש בקישורים אל תכנים מפרים באינטרנט על סמך הטיעון, כי הקישורים לא תרמו להרחבת הפרת זכויות היוצרים, משום שהתכנים ממילא נחשפו כלפי קהל הגולשים ברשת.
במקרה דנן החליט בית הדין לקבוע מספר אמות מידה מחמירות יותר. בית המשפט פסק, כי אם מפרסם הקישור יודע או צריך לדעת שהפרסום הוא לתוכן מפר או כאשר הוא עושה כן למטרת רווח, שאז חובתו לבדוק אם התכנים מפרים או לא – הוא יחשב כמי שהפר את זכויות היוצרים של בעלי הזכויות.
בעניין פלייבוי אין ספק, כי בעלי האתר היו מודעים לכך שהתמונות מפרות לנוכח פניית ה המוקדמת של פלייבוי אליהם, וברור שמדובר באתר מסחרי, ולכן הוכרע, כי אתר הסנסציות הפר את הזכויות.
גם בישראל הכללים אינם ברורים לחלוטין. בתי המשפט פיתחו את תורת "ההפרה התורמת", לפיה עלולים לראות אדם המפנה אחרים אל תכנים מפרים, כמי שמפר בעצמו את זכויות היוצרים שביצירה המקורית, אם הוא מודע לכך שהוא מפנה ליצירה מפירה, ואם יש במעשיו משום תרומה משמעותית, ניכרת וממשית לביצוע ההפרה.
תגובות