ביהמ"ש המחוזי בת"א קבע שההודעה הופצה באופן מסחרי, וכי היא בגדר פרסום שמטרתו לעודד הוצאת כספים. בית המשפט קבע, כי אמנם האתר בעיקרו אינו בעל אופי שיווקי מובהק, אלא אינפורמטיבי, אבל יש בו אפשרויות להזמנת ציוד, שדרוג חבילות והוספת שירותים, ולפיכך, יש בו כדי להוות פרסומת.

נדמה, שזו עוד החלטה, שאינה מן המתונות בתחום זה, אשר בסופו של דבר, לטעמי, מקשה יתר על המידה על השתכללות היחסים שבין הלקוח לעוסק. יש מקום לדעתי להבחין בין עיקר לטפל. אם האתר במהותו הוא שירותי ולא שיווקי, ואם ההודעה באה בעיקרה לצורך ייעול השירות ללקוח, אזי יש מקום לפסוק לקולא. גישת בית המשפט תוביל לכך שבזק תצטרך לצור שני האתרים, אחד שיווקי והשני שירותי, או תחפש דרכים אחרות הרבה פחות מקובלות ויעילות כדי לעודד שימוש באתר שלה לצרכיי שירות לקוחות. ראוי שבזק תערער על החלטה זו.

(ת"צ 60132-03-15 זינגר ואח' נ' בזק – החברה הישראלית לתקשורת בע"מ)

הפוסט "חוק הספאם" מכה שוב הופיע ראשון בAvi Rimon

הנאשמת במקרה זה פתחה חשבון בפייסבוק תחת זהות בדויה ושלחה הודעות באמצעות הרשת אל מכרה שלה, (ככל הנראה, על רקע רומנטי), שהכילו: איומים, גסויות והקנטות. אחר כך פרסמה פוסטים בחשבון הפיקטיבי בפייסבוק הכוללות את תמונתו של בן זוגה של המוטרדת הראשונה שוב תוך ציון איומים וגסויות למיניהן.

בהמשך הנאשמת שלחה עשרות הודעות SMS מאיימות לאנשים אחרים הקשורים לאותה מכרה ובן זוגה.

על כל אלה הורשעה הנאשמת בביצוע מספר מעשי עבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק על פי סעיף 30 לחוק התקשורת.

הפוסט הטרדה ברשת הפייסבוק = הרשעה בפלילים הופיע ראשון בAvi Rimon

ניתן לערער על תוקף הצו בפנייה לביהמ"ש המחוזי. ניתן להוציא צו אחד נוסף ל-30 יום לגבי אותו מספר, אחרי תום תוקפו של אותו צו, אלא אם עברו שנתיים, ואז ניתן להוציא עוד שני צווים לגבי אותו מספר.

החוק מאפשר גם לבקש צו חסימה שיפוטי לתקופה של 60 יום, שיכולה להיות מוארכת לתקופה נוספת של 60 יום, וישנן עוד אפשרויות חסימה נוספות מסוג זה.

חוק זה מצטרף לחוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט, תשע"ז-2017, המאפשר,  לפרקליטות לפנות לביהמ"ש בבקשה, כי יורה על הגבלת גישה לאתר אינטרנט, אם שוכנע, כי ההגבלה חיונית לשם מניעת קיום עבירה או למניעת היחשפות גולשים לפעילות שאילו התבצעה בישראל היתה עבירה או אם האתר הוא של ארגון טרור.

הצו מופנה לספקיות האינטרנט ולספקיות הסלולריות. בשבועות  אחרונים נעשה שימוש ראשון, למיטב ידיעתנו, בחוק זה, כאשר הפרקליטות הגישה בקשה לאסור את הגישה אל מספר אתרים, המפרסמים לטענתה שירותי זנות של בגירים.

הפוסט חוקי הניטור – המדינה מתחילה לנטר את רשתות התקשורת הופיע ראשון בAvi Rimon

הנושא הגיע לפתחו של ביהמ"ש הבריטי, שדחה את טענות שתי החברות גם יחד, ואישר את מדיניות Ofcom, (רשות התקשורת הבריטית).

בכוונת הרשות לצאת בקרוב במכרז שבו ישווק ספקטרום לצרכיי דור 5 – 40 מה"צ בתחום 23 ג'יגהרץ ו- 150 מה"צ בתחום 3.4 ג'יגהרץ.

הרשות אישרה התמודדות על הספקטרום רק לארבעת המפעילים הסלולארים הקיימים בבריטניה ולעוד שתי חברות המספקות קישוריות לרשת האינטרנט באמצעים אלחוטיים AirSpan ו- Connexin. כלומר, המכרז מיועד רק לשחקנים הקיימים.

במכרז נקבעו הגבלות על כמות הספקטרום המקסמלית, שמפעיל בודד יכול להחזיק כתוצאה מהמכרז.

בישראל, למרבה הצער, פריסת רשתות דור 4 מתנהלת בהדרגתיות רבה, אין כלל מדיניות לעניין דור 5, ואין גם מדיניות לעניין אספקת קישור לרשת האינטרנט באופן אלחוטי. עם פרסום מכרזי דור 5 באירופה ובארה"ב, תפגר התשתית הסלולרית בישראל כבדור וחצי, הואיל וברוב המדינות המתקדמות התבצעה כבר הקצאה שנייה לצרכיי דור 4, וכעת כאמור עמלים על ההקצאה הראשונה לדור 5, ואילו בישראל התבצעה רק ההקצאה הראשונה לתדרי דור 4.

הפוסט ועוד על מכרזי דור 5 –  הפעם בריטניה הופיע ראשון בAvi Rimon

החודש עומד לעבור חוק פדרלי המכונה Mobile Now Act, שמטרתו לקבוע כללים מסוימים ביחס למכרזים להקצאת תדרים לטובת דור 5, ביניהם: 1) האפשרות שלא לדרוש דמי קדימה בגין הקצאת התדרים, 2) החובה להקצות עוד 255 מגהרץ לטובת שימושים אלחוטיים אזרחיים, נייחים או ניידים, 3) פתיחת תחום 42 ג'יגהרץ, 4) הקצאת כספים לשם פינוי תחנות טלוויזיה מתחום ה- 600 מגהרץ, 5) חיוב ה- FCC לקבוע מדיניות לשם הרחבת תחומי הספקטרום ללא רישוי והתחומים לשימוש משותף.

כמו כן, ה-FCC מתכנן להנפיק צו הפוטר הקמת מתקנים אלחוטיים קטנים ממכלול אישורים סביבתיים שמקורם בחוקים פדרליים, זאת לשם האצת פריסת רשתות דור 5. יוזמה זו נתקלת בהתנגדות מצד ארגוני שמירת הסביבה, הטוענים שה- FCC חורג מסמכותו הסטטוטורית.

הפוסט דור 5 – ארה"ב הופיע ראשון בAvi Rimon

בית הדין האזורי נימק החלטתו בכך שהמעביד לא קבע מדיניות גלויה ביחס לאופן השימוש בטלפון הסלולארי, שסיפק לעובדיו, ולא יידע את העובדים בדבר האפשרות שהטלפון עלול לשמש לצרכיי האיכון של העובד על ידי המעביד.

המעביד ערער על החלטה זו לביה"ד הארצי  לעבודה. בפסיקתו קבע בית הדין, שמדובר כאן בהתנגשות בין שני ערכים: מצד אחד, הזכות לפרטיות, שלה גם מימד חוקתי לאור עיגונה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ומצד שני, הערך לקיום הליך משפטי, יעיל והוגן, החותר לחקר האמת. להשקפת בית הדין הזכות לפרטיות היא ערך יחסי, ולא ניתן לומר, כי ידה גוברת בכל מקרה. בית הדין קבע, שישנו אכן הצורך בקיום מדיניות גלויה מצד המעביד לעניין השימוש במידע שנאגר אודות העובדים באמצעות כלים טכנולוגיים, שנמסרו על ידי המעביד לעובד, וזאת על מנת שהעובדים יוכלו לכלכל צעדיהם בהתאם.

אולם מדיניות זו, כך קובע ביה"ד הארצי, אינה מכרעת לעניין שיקול הדעת של בית הדין, האם להיענות לבקשת גילוי מידע שמצוי אצל צד ג', (היא הספקית הסלולרית, במקרה זה – סלקום), לצרכיי קיומו של הליך המשפטי.

לפיכך החליט בית הדין הארצי, שיש מקום לתת צו לסלקום, לגילוי נתוני האיכון של מכשירו של העובד, אך זאת רק לגבי שעות וימי העבודה של העובד.

(ע"ע 40711-04-17 פישר תעשיות נ' אברהם שטטר וסלקום).

הפוסט מעביד רשאי לקבל נתוני איכון הופיע ראשון בAvi Rimon

בשבוע האחרון התפרסם, כי מידע מרשת פייסבוק אודות 50 מיליון משתמשים ברשת הגיע לרשותה של חברת אנליטיקה שהשתמשה בו לצורך קמפיין הבחירות של טראמפ.

בהתאם לפרסומים השונים, חוקר בשם קוגן קיבל רשות מפייסבוק להעלות אפליקציה לרשת העוסקת בחקר האישיות. לצורך העניין, פייסבוק אף אישרה לקוגן לאסוף באמצעות ממשק סדיר ורשמי שלה (API) את הנתונים שבחשבונות של מי שהשתמש באפליקציה ושל כל אחד מחבריו. באפליקציה השתמשו כ- 300 אלף איש וכתוצאה מכך אסף קוגן מידע באמצעות הכלים של פייסבוק, אודות  50 מיליון בני אדם. קוגן העביר את המידע אל קיימברידג' אנליטיקה, וזו עשתה בו שימוש לשם העברת מסרים מותאמים לפרופיל האישיותי שנבנה באמצעות המידע מפייסבוק. לא ברור מתוך הפרסומים, האם קוגן העביר את המידע הגולמי או פרופיל אישיותי שנבנה על ידו.

הגילוי כידוע עורר תרעומת גדולה ברחבי העולם. פייסבוק הביעה צער על ההתרחשות, וטענה שקוגן הפר את תנאי השימוש ב-API כאשר העביר את המידע לקיימברידג' אנליטיקה.

מעבר לכך שעל פעולות פייסבוק חלות מערכות משפט שונות בהתאם למקום מושבם של חברי הרשת, המצב המשפטי בענייננו אינו ברור והוא תלוי מאד בניסוח הספציפי של תנאי השימוש השונים של פייסבוק בזמנים הרלוונטיים. הפעילות של בעלי חשבון בפייסבוק היא פעילות גלויה עבור חלק ניכר של חברי הרשת, המונים מיליונים רבים, ולכן נחשבת כפומבית, והיא ניתנת למעקב לפחות ברמה הידנית. מתוך ניתוח של מה שנגלה בחשבונו של כל בעל חשבון ברשת, שיש לו פעילות מינימלית, ניתן להגיע למסקנות מרחיקות לכת אודות אישיותו. על פני הדברים, אין ביכולות אלו משום הפרת הפרטיות, משום שכאמור הפרטים גלויים כמעט לעיני כול, בידיעה ובהסכמה של בעל החשבון.

לפי מדיניות הפרטיות של פייסבוק, המידע המתפרסם ברשת אינו מידע מוגן, ולפייסבוק יש את הרשות לעבד אותו ואף להעבירו לאחרים. סביר מאד להניח שפייסבוק מבצעת בעצמה אנליזה לשם יצירת פרופיל לבעלי החשבונות באמצעות המידע הקיים ברשת, שהוא פועל יוצא של פעולותיו של בעל החשבון. באמצעות פרופיל זה יכולה פייסבוק להתאים את פרסומותיה ברשת לכל בעל חשבון באופן אישי.  אף גוגל ויוטיוב מבצעות פעולות דומות על בסיס המידע הנצבר אודות כל משתמש בשירותיהן, וזאת לשם התאמת פרסום או תכנים מטעמן.

יודגש, שפייסבוק אינה מתירה באופן חופשי לאסוף מידע באופן ממוכן, ("קצירת מידע" – Harvesting) מהרשת שלה. לצורך העניין היא מתירה זאת באופן סלקטיבי באמצעות API מתאים ובכפוף לתנאי השימוש ספציפיים. יתכן שאפשר לטעון משפטית שתנאי השימוש ב- API יוצרים חוזה לטובת צד ג', קרי, בעל החשבון ברשת, ולכן ככל שקוגן הפר את תנאי השימוש בהעברת המידע לקיימברידג' אנליטיקה ללא רשות פייסבוק, ו/או ככל שפייסבוק לא פיקחה או אכפה את תנאי השימוש שלה, אזי נוצרה עילת תביעה לבעלי החשבונות, שמידע מתוכם נאסף, ונעשה בו שימוש בניגוד לאותם תנאי שימוש.

בהקשר זה חשוב לציין פסיקה שניתנה בארה"ב לפני כחצי שנה לעניין איסוף מידע מתוך רשת LinkedIn .LinkedIn דומה במהותה לרשת פייסבוק, אלא שלעומת פייסבוק, שמחייבת קיומו של חשבון ברשת לצורך קבלת גישה אל מידע ברשת, ניתן  לקבל גישה אל המידע שברשת LinkedIn גם מבלי להיות חבר ברשת, כלומר באמצעות גלישה חופשית באינטרנט, כך למשל ישנה גישה ישירה ממנוע החיפוש של גוגל אל דפים ברשת ללא צורך בשם משתמש וסיסמא (כמו בפייסבוק) וזאת  על פי בחירתה של LinkedIn. חברת אנליטיקה מסוימת קצרה מידע מתוך LinkedIn על מנת לספק מידע למעסיקים אודות סיכויי הנטישה של עובדיהם להם חשבון ב- LinkedIn .LinkedIn פנתה לבית משפט על מנת לחסום את קצירת מידע זו ואף הפעילה מנגנונים למניעת איסוף המידע שחברת האנליטיקה הצליחה לעקוף. ביהמ"ש דחה את בקשת הרשת בהליך המקדמי למתן צו זמני, בנימוק הבסיסי, כי יש זכות לאסוף מידע מתוך דפים הפומביים באינטרנט לרבות באמצעים ממוכנים. בית המשפט דימה את  הדפים באינטרנט כחלון ראווה, שיש לכל אחד הזכות לצפות בהם ולתעד את שעיניו רואות. במקרה LinkedIn לא האינטרס של בעלי החשבונות, שלכאורה נפגע, עמד במוקד הדיון, אלא דרכי הכניסה לרשת החברתית, כפי שנוצרו על ידי בעלי הרשת. אם נאמץ את הגישה המשפטית של בית המשפט הנ"ל, הרי מקרה פייסבוק ואנאליטיקה קיימברידג' אולי אינו חמור, כפי שהדברים נגלים מתוך הסערה הציבורית. יתכן שהתרעומת מקורה בהחשפות ראשונית ליכולות הטמונות בפייסבוק ולאפשרויות הניתוח של נתונים שלמרבית הציבור נראים טריוויאלים ואקראיים.

הפוסט פרשת פייסבוק – קיימברידג' אנליטיקה – הרהורים משפטיים הופיע ראשון בAvi Rimon

צ'רלטון, המפיקה את ערוצי הספורט הפופולריים: ספורט 1 וספורט 2, פועלת רבות בזירה המשפטית על מנת למנוע הפצה, הקרנה ושידור פומביים של משדריה.

הפעם פעלה צ'רלטון כנגד ספקיות האינטרנט המובילות בישראל: 012, בזק בינלאומי ונטוויז'ן ותבעה אותן בסך של 70 מיליון ש"ח בטענה כי הן לא חסמו את לקוחותיהן מלגלוש אל אתרי האינטרנט אשר איפשרו צפייה אינטרנטית במשדרים של צ'רלטון ללא הרשאה ממנה. תביעת צ'רלטון באה, לאחר שהיא פנתה מספר פעמים לספקיות האינטרנט בבקשה שתחסומנה את הגלישה לאותם אתרים, שנקבה בשמות הדומיין שלהם.

הטיעון המרכזי של צ'רלטון היה כי הספקיות מאפשרות את הצפייה בתכנים פיראטיים אלו ומסייעות בזאת לביצוע הפרת זכויות היוצרים שלה ולביצוע עוולות המסבות נזק לצ'רלטון בשעה שהן היחידות שיכולות, בקלות רבה, לסיים את ההפרה.

הטענה המרכזית של ספקיות האינטרנט, שהתקבלה על ידי ביהמ"ש, היתה כי חוק התקשורת אוסר עליהן לחסום את הגישה של לקוחותיהן לאתרי אינטרנט, ללא צו של בית משפט.

סעיף 51ג (ב)(1) לחוק התקשורת קובע, בין היתר, כי בעל רישיון בזק (וכאלו הן ספקיות האינטרנט), לא יגביל ולא יחסום את האפשרות של מנוי לעשות שימוש כל שירות או יישום, המסופקים על רשת האינטרנט. החוק מאפשר חסימה או הגבלה, כאמור, מטעמים של ניהול תקין והוגן של התנועה ברשת או אם הדבר נעשה לפי הוראה של גורם מוסמך כגון בית משפט.

צ'רלטון טענה שחסימה מטעמי הפרת זכויות יוצרים מהווה חלק מניהול תקין והוגן. ביהמ"ש דחה גישת התובעת ופירש את עניין הניהול התקין וההוגן כמתייחס לניהול הטכני של התנועה ברשת ולא לצרכיי ניהול תכנים.

צ'רלטון טענה שעל ביהמ"ש לבסס, באמצעות "חקיקה שיפוטית", מנגנון מחייב של הודעה והסרה שמשמעותו שמי שזכויותיו מופרות רשאי לפנות לספק האינטרנט וזה יהא מחויב בחסימת התכנים, זאת בדומה לפסיקה שניתנה בביהמ"ש המחוזי, מרכז בשנת 2011, בעניין א.ל.י.ס. נ' רוטר.נט אשר הטילה אחריות על אתרי אינטרנט המאפשרים להעלות תוכן גולשים, להסיר עפ"י בקשה תוכן, המפר זכויות יוצרים.

ביהמ"ש סירב לחולל שיפוטית מנגנון מסוג זה, מאחר, שלדעתו, מדובר במנגנון חסר, שצריך להתבצע באמצעות חקיקה סדירה, המקיפה את מכלול הנושאים הנוגעים לעניין, כגון: ההגנה הנדרשת לספקי האינטרנט מפני תביעות, למשל, במקרה שהחסימה פגעה באתרים או תכנים שאינם מפירים את זכויות היוצרים או במקרה שיתברר כי לא היתה הפרה או שלא היתה הפרה המצדיקה חסימה.

ביהמ"ש סבר שיש להבחין בין מפעיל אתר שפסק דין א.ל.י.ס. חל עליו, לבין ספק אינטרנט, מאחר שהזיקה של ספק האינטרנט לתכנים היא קלושה.

לעניין טענת צ'רלטון לפיה ספקית האינטרנט שותפה למעשה הפרת זכויות היוצרים, קבע בית המשפט, שאין לספקיות אינטרנט חובה לבדוק את התכנים הזורמים דרך רשתן מצד בעלי האתרים. מערכת היחסים שלהן היא בעיקר אל מול הגולשים.

כמו כן, ביהמ"ש קבע, שצ'רלטון לא הוכיחה שהיא בעלת הזכויות במשדרי הספורט, מאחר שלא הציגה את החוזים שלה עם בעלי הזכויות העיקריות, אלא רק מכתבים המאשרים את קיום הזכויות. (יצוין כי אין זו הפעם הראשונה שטענת צ'רלטון לבעלות בזכויות שידור נדחית בשל כך). ביהמ"ש אף קיבל את טענות הספקיות כי הן אינן בהכרח גורם היעיל והזול ביותר לביעור הפרת זכויות היוצרים, מאחר שניתן לעקוף את החסימות וכן יתכן שהחסימות תפגענה אף בגורמים שאינם חלק ממערך הפרת זכויות היוצרים.

הפוסט האם ספק אינטרנט מחויב לחסום אתר המפר זכויות יוצרים? הופיע ראשון בAvi Rimon

פסיקה מסוג זה ניתנה לאחרונה בעניינה של פלאפון. אחד מעובדיה ששימש כסוכן מכירות גילה יוזמה יתרה, ונהג מעת לעת לשלוח ללקוחות שהיו בקשר עימו, הודעות אודות מבצעים של פלאפון, שבמסגרתן הציע ללקוח ליצור קשר עימו.

הסתבר, כי העובד שלח בסך הכל בין 30 ל-40 הודעות באמצעות המכשיר הסלולארי הפרטי שלו.

סעיף 30א לחוק התקשורת אוסר על משלוח באופן מסחרי של מסר הקורא לרכישת מוצר או שירות או המעודד הוצאת כספים בדרך אחרת.

ברור שהמסר, במקרה שלפנינו, הוא מסר המעודד הוצאת כספים, אולם האם מדובר במסר הנשלח באופן מסחרי?

סעיף 30א לחוק התקשורת לא נועד למנוע משלוח מסרים שיווקיים באמצעות SMS או Email במהלך החיים הרגיל והמקובל. הוא נועד למנוע שימוש באמצעים אלו, במסגרת שימוש של רשימות תפוצה, שבמסגרתן מופץ בעת ובעונה אחת מסר אחיד לקבוצה רחבה מאד של נמענים – מסר שניתן לשלוח אותו על נקלה ובהצטברות כל המסרים הללו, הדבר גורם לטרדה ומעיק על השימוש האישי בטלפון ובדואר האלקטרוני.

אולם, מטרת החוק לא היתה לאסור על אדם לשלוח הודעות שיווקיות באופן יחידני ושלא בצובר, קרי דרך רשימת תפוצה.

יכול אדם לשלוח למי ממכריו מסרים שיווקיים כל עוד הוא עושה כן בדרך אישית או יחידנית. הדבר אכן יכול להצטבר ברבות הזמן לעשרות או אפילו מאות הודעות, אבל כל עוד לא שלח את ההודעות בבת אחת, אין המשלוח בגדר הפצה מסחרית. הקורא את הצעת החוק המקורית ואת דברי הכנסת הנוגעים לדבר, למד כי המחוקק התכוון במונח "באופן מסחרי" לא לתוכן של ההודעה ולא למטרותיה אלא למימד הכמותי.

בית המשפט, בעניין זה, לא נתן תשומת לב ראויה לעניין זה ופסק כנגד פלאפון. פסיקה זו מצטרפת לפסיקות נוספות שהזכרנו בעבר, היוצרות נורמות מחמירות יתר על המידה בשימוש בכלים אלקטרוניים – שלהן השפעות רוחב לא רצויות, (לדעתי, כמובן).

הפוסט  החמרה בפסיקה בתחום תביעות הספאם הופיע ראשון בAvi Rimon