האם כפתור "הסרה" בהודעת דוא"ל אינו מספק את דרישות חוק הספאם?

מר ריכטמן טען, כי קיבל מעל 100 הודעות דוא"ל פרסומיות מאתר קופונים בשם "קליקה", אף על פי שלטענתו לא נרשם באתר לקבלת פירסום ולמרות שניסה להסיר עצמו מרשימת התפוצה שבאתר. לכן החליט הנ"ל לתבוע פיצויים את חב' טרוולייק בע"מ, מפעילת האתר, לפי סעיף 30א לחוק התקשורת, העוסק במשלוח דואר זבל.

בית המשפט לא קיבל את טענת התובע כי לא נרשם לאתר, לאחר שהנתבעת הוכיחה להנחת דעתו של בית המשפט, כי התובע נרשם מספר פעמים ואף הוסר ממנו פעמיים.

יחד עם זאת בית המשפט בחר להתעמק בניסיונו השלישי של התובע להסיר עצמו. הסתבר, כי התובע שלח בקשת הסרה לכתובת הדוא"ל, שממנה נשלחו ההודעות הפרסומיות, ואף שלח בקשת הסרה במסגרת תיבת "צור קשר" שהייתה באתר. כתובת המייל הנדונה לא הייתה ערוכה לקבלת הודעות, אולם הפנייה במסגרת "צור קשר" אכן התקבלה, אולם התובעת החליטה שלא לקבלה משום שהיא ייעדה כפתור מיוחד לצורך ההסרה בהודעות הפרסומיות, ולא הייתה מעוניינת לטפל ידנית בבקשות החוזרות ונשנות של התובע אשר היה נרשם ומתנתק חליפות מאתר, וזאת, לדעת הנתבעת, לשם בלישה אחר עילות תביעה נגדה. התובע טען, כי לא לחץ על הכפתור מחשש לוירוסים.

ביהמ"ש, בפסק דין מנומק, סבר כי דרישת החוק המחייבת את המפרסם לציין בהודעה הפרסומית הנשלחת בדואר אלקטרוני  – "כתובת תקפה של המפרסם ברשת האינטרנט לצורך מתן הודעת סירוב" – אינה מתמלאת די צרכה, בהצבת כפתור "הסרה" וכי הייתה חובה לציין כתובת דואר אלקטרוני מלאה ותקנית בהודעות הדוא"ל הפירסומיות.  כמו כן, סבר ביהמ"ש, כי יש חובה לאפשר משלוח בקשת הסרה בדרך של "השב" לכתובת הדוא"ל שממנה נשלחה ההודעה הפרסומית.

לאור זאת החליט ביהמ"ש להורות על פיצוי בסך של 4000 ₪ לתובע.

אמנם מדובר בבית משפט לתביעות קטנות והלכותיו אינן מחייבות בתי משפט אחרים, אבל עסקינן בפסיקה עקרונית, שאם תהא שגורה בקרב בתי המשפט יש בה כדי להשפיע מהותית על מנגנוני הפצת הודעות פרסומיות בדוא"ל בישראל.

אני סבור, כי ניתן לפרש החוק אחרת.

ראשית, לצורך המקרה הספציפי,  על פי הוראות החוק, כל נמען של דואר פרסומי רשאי לבקש הסרה  באמצעות "הודעת הסירוב שתינתן בכתב או בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, לפי בחירת הנמען". לצורך העניין, אם הגיעה בקשה בכתב אל המפרסם בין באמצעי שקבע המפרסם ובין בכל דרך אחרת, היה על המפרסם להסיר את הנמען, בין אם השיטה נוחה ובין אם לאו. במקרה שלנו התובע שלח בקשה בכתב שהתקבלה באמצעות תיבת "צור קשר" ודי היה בכך.

שנית, קשה לקבל את הקביעה כי הצבת כפתור "הסרה" או לינק "Unsubscribe" איננה ממלאת את דרישת החוק. יש לפרש את החוק בשים לב להתפתחויות הטכנולוגיות ותוך שמירה על תכליתו. תכלית החוק היא כי תהא לנמען אפשרות נגישה וקלה להביע בכתב את בקשת ההסרה. לצורך העניין אם בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות נוח ויעיל יותר לשני הצדדים, כי הבקשה תשלח באמצעות ממשק אינטרנטי השונה מהודעת דוא"ל, אזי אין לפסול דרך זו. ניתן היה למצוא בסיס מילולי בהוראות החוק לשיטה זו באשר בסופו של דבר הכפתור או הלינק מייצגים כתובת IP, ולכן  אפשר היה למצוא הכשר חוקי בהוראת החוק לנוהג הרווח בציבור בישראל ובעולם בכלל לעשות שימוש בלינקים לשם ביצוע הסרה.

שלישית, אין סימוכין בחוק, לכך שיש חובה לאפשר הסרה באמצעות "השב" לכתובת שממנה נשלחה ההודעה. להיפך, אילו הייתה חובה שכזו לא היה צורך לציין בחוק, כי יש לציין בהודעת הדוא"ל כתובת למשלוח הודעת הסרה. המחוקק היה ער לכך שהכתובת להסרה עשויה להיות שונה מהכתובת שממנה נשלחה ההודעה, ולכן חייב לציינה מפורשות בדוא"ל הפרסומי.