האם ספק אינטרנט מחויב לחסום אתר המפר זכויות יוצרים?

צ'רלטון, המפיקה את ערוצי הספורט הפופולריים: ספורט 1 וספורט 2, פועלת רבות בזירה המשפטית על מנת למנוע הפצה, הקרנה ושידור פומביים של משדריה.

הפעם פעלה צ'רלטון כנגד ספקיות האינטרנט המובילות בישראל: 012, בזק בינלאומי ונטוויז'ן ותבעה אותן בסך של 70 מיליון ש"ח בטענה כי הן לא חסמו את לקוחותיהן מלגלוש אל אתרי האינטרנט אשר איפשרו צפייה אינטרנטית במשדרים של צ'רלטון ללא הרשאה ממנה. תביעת צ'רלטון באה, לאחר שהיא פנתה מספר פעמים לספקיות האינטרנט בבקשה שתחסומנה את הגלישה לאותם אתרים, שנקבה בשמות הדומיין שלהם.

הטיעון המרכזי של צ'רלטון היה כי הספקיות מאפשרות את הצפייה בתכנים פיראטיים אלו ומסייעות בזאת לביצוע הפרת זכויות היוצרים שלה ולביצוע עוולות המסבות נזק לצ'רלטון בשעה שהן היחידות שיכולות, בקלות רבה, לסיים את ההפרה.

הטענה המרכזית של ספקיות האינטרנט, שהתקבלה על ידי ביהמ"ש, היתה כי חוק התקשורת אוסר עליהן לחסום את הגישה של לקוחותיהן לאתרי אינטרנט, ללא צו של בית משפט.

סעיף 51ג (ב)(1) לחוק התקשורת קובע, בין היתר, כי בעל רישיון בזק (וכאלו הן ספקיות האינטרנט), לא יגביל ולא יחסום את האפשרות של מנוי לעשות שימוש כל שירות או יישום, המסופקים על רשת האינטרנט. החוק מאפשר חסימה או הגבלה, כאמור, מטעמים של ניהול תקין והוגן של התנועה ברשת או אם הדבר נעשה לפי הוראה של גורם מוסמך כגון בית משפט.

צ'רלטון טענה שחסימה מטעמי הפרת זכויות יוצרים מהווה חלק מניהול תקין והוגן. ביהמ"ש דחה גישת התובעת ופירש את עניין הניהול התקין וההוגן כמתייחס לניהול הטכני של התנועה ברשת ולא לצרכיי ניהול תכנים.

צ'רלטון טענה שעל ביהמ"ש לבסס, באמצעות "חקיקה שיפוטית", מנגנון מחייב של הודעה והסרה שמשמעותו שמי שזכויותיו מופרות רשאי לפנות לספק האינטרנט וזה יהא מחויב בחסימת התכנים, זאת בדומה לפסיקה שניתנה בביהמ"ש המחוזי, מרכז בשנת 2011, בעניין א.ל.י.ס. נ' רוטר.נט אשר הטילה אחריות על אתרי אינטרנט המאפשרים להעלות תוכן גולשים, להסיר עפ"י בקשה תוכן, המפר זכויות יוצרים.

ביהמ"ש סירב לחולל שיפוטית מנגנון מסוג זה, מאחר, שלדעתו, מדובר במנגנון חסר, שצריך להתבצע באמצעות חקיקה סדירה, המקיפה את מכלול הנושאים הנוגעים לעניין, כגון: ההגנה הנדרשת לספקי האינטרנט מפני תביעות, למשל, במקרה שהחסימה פגעה באתרים או תכנים שאינם מפירים את זכויות היוצרים או במקרה שיתברר כי לא היתה הפרה או שלא היתה הפרה המצדיקה חסימה.

ביהמ"ש סבר שיש להבחין בין מפעיל אתר שפסק דין א.ל.י.ס. חל עליו, לבין ספק אינטרנט, מאחר שהזיקה של ספק האינטרנט לתכנים היא קלושה.

לעניין טענת צ'רלטון לפיה ספקית האינטרנט שותפה למעשה הפרת זכויות היוצרים, קבע בית המשפט, שאין לספקיות אינטרנט חובה לבדוק את התכנים הזורמים דרך רשתן מצד בעלי האתרים. מערכת היחסים שלהן היא בעיקר אל מול הגולשים.

כמו כן, ביהמ"ש קבע, שצ'רלטון לא הוכיחה שהיא בעלת הזכויות במשדרי הספורט, מאחר שלא הציגה את החוזים שלה עם בעלי הזכויות העיקריות, אלא רק מכתבים המאשרים את קיום הזכויות. (יצוין כי אין זו הפעם הראשונה שטענת צ'רלטון לבעלות בזכויות שידור נדחית בשל כך). ביהמ"ש אף קיבל את טענות הספקיות כי הן אינן בהכרח גורם היעיל והזול ביותר לביעור הפרת זכויות היוצרים, מאחר שניתן לעקוף את החסימות וכן יתכן שהחסימות תפגענה אף בגורמים שאינם חלק ממערך הפרת זכויות היוצרים.