העליון מגדיר מהי עבירה של חדירה למחשב

מר ניר עזרא, השיג פרטי חשבון בנק של אנשים אחרים, והשתמש בפרטים אלו על מנת להעביר כספים בלא רשות מאחד החשבונות. לפיכך הוא הואשם, בין היתר, בעבירה של חדירה לחומר מחשב על מנת לעבור עבירה אחרת, בהתאם לסעיף 5 לחוק המחשבים, תשנ"ה – 1995.

הנ"ל הורשע בעבירה זו, (ובעוד עבירות בשל מעלליו המרובים), אך זוכה ממנה במסגרת ערעור שהגיש לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי רק חדירה ל"קרבי המחשב", קרי, לשפת מכונה שאינה קריאה על ידי אדם, נחשבת לחדירה למחשב לצורך הגדרת העבירה.

ביהמ"ש העליון קבע, כי יש לפרש את המונח "חדירה למחשב שלא כדין" באופן רחב.

לדעת ביהמ"ש, למושג חדירה למחשב יש שני נדבכים, היכולים לגבש בנפרד את החדירה: 1) השגת שליטה במחשב ו- 2) כל ממשק בין מחשבים כגון: שליחת EMAIL, שכן באופן זה המחשב השולח מחדיר מידע למחשב המקבל. לצורך העניין, אין חשיבות, אם בעל המחשב הנפרץ הציב מכשולים טכנולוגיים בפני חדירה. לדעת ביהמ"ש, אדם השולח תמונות ללא הרף למכשיר נייד, עלול להיות עבריין של חדירה למחשב, אך לא מי שמתקשר ללא הרף לטלפון – (הבחנת ביהמ"ש אינה ברורה).

לגבי מעשיו של מר עזרא קבע ביהמ"ש, כי בעצם העובדה שמר עזרא העביר מידע בצורה לא מורשית למחשבי הבנק, הוא ביצע עבירה של חדירה למחשב, ואין זה משנה אם המידע הגיע אל מחשב הבנק ממחשב חיצוני או ממחשבי הבנק.

[רע"פ 8464/14,רע"פ 8617/14]

פסק דין זה מעלה סוגיה נכבדה הראויה לדיון מעמיק. קושי מיוחד מעורר הנדבך השני שביהמ"ש יצר להגדרת החדירה שלא כדין, העוסק בהעברת מידע לא רצוי כחדירה בפני עצמה, באופן זה פעולות להעברת מסרים, קרי תקשורת, עלולות להיחשב בפני עצמן לכדי עבירה של חדירה.

כך למשל משלוח "דואר זבל" עלול להוות עבירה פלילית חמורה, אף על פי שהמחוקק בסעיף 30א לחוק התקשורת קבע הסדר מיוחד ומקל הרבה יותר ביחס לסוגיה זו. באופן פרדוקסלי, אדם שהתבקש שלא ליצור קשר ע"י זולתו, עלול למצוא עצמו עבריין, אם יעביר מסר אלקטרוני למכשיר בעל יכולות מחשוב של זולתו – לצורך העניין, יכולה להיחשב אף שיחת טלפון בסלולרי החדירה למחשב, שכן זו מתורגמת לקוד בינארי ומפוענחת על ידי המכשיר הנייד, שהינו מחשב לכל דבר. אף הדיון אודות מעשיו הנלוזים של מר עזרא אינו שלם, אין תיאור של מעשי מר עזרא מהבחינה הטכנולוגית ואין ניתוח כדבעי של פעילויותיו בראי הוראות החוק. יתכן שניתן היה להרשיע את מר עזרא רק על סמך העובדה, שמר עזרא, למעשה, השיג שליטה, שלא כדין, על מערכות הבנק באמצעות פרטי החשבון שהיו בידו, ולא בשל העובדה שהעביר מידע לבנק. יתכן שדי היה אילו הגדרת החדירה הייתה מצומצמת לרעיון השגת השליטה במחשב, השואבת, רעיונית, ממושג הסגת הגבול, ולא הייתה מורחבת אל נושא העברת המידע, השונה במהותו, בדומה לכך שאנו מבחינים בין הסגת גבול במקרקעין לבין מטרד. נדמה שהרחבה של העבירה הפלילית הנדונה צריכה להיעשות באמצעות המחוקק לאחר בחינה מקיפה של השלכות העניין ויצירת הסדרים חקיקתיים מדויקים יותר.