בעבר דיווחנו אודות סירובו של ביה"ד האזורי לעבודה להיענות לבקשה של מעביד ליתן צו לספק הסלולארי לשם קבלת נתוני איכון של מכשיר סלולרי של עובדו לשם הוכחה, כי לא מילא את תפקידו בעבודה כנדרש.
בית הדין האזורי נימק החלטתו בכך שהמעביד לא קבע מדיניות גלויה ביחס לאופן השימוש בטלפון הסלולארי, שסיפק לעובדיו, ולא יידע את העובדים בדבר האפשרות שהטלפון עלול לשמש לצרכיי האיכון של העובד על ידי המעביד.
המעביד ערער על החלטה זו לביה"ד הארצי לעבודה. בפסיקתו קבע בית הדין, שמדובר כאן בהתנגשות בין שני ערכים: מצד אחד, הזכות לפרטיות, שלה גם מימד חוקתי לאור עיגונה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ומצד שני, הערך לקיום הליך משפטי, יעיל והוגן, החותר לחקר האמת. להשקפת בית הדין הזכות לפרטיות היא ערך יחסי, ולא ניתן לומר, כי ידה גוברת בכל מקרה. בית הדין קבע, שישנו אכן הצורך בקיום מדיניות גלויה מצד המעביד לעניין השימוש במידע שנאגר אודות העובדים באמצעות כלים טכנולוגיים, שנמסרו על ידי המעביד לעובד, וזאת על מנת שהעובדים יוכלו לכלכל צעדיהם בהתאם.
אולם מדיניות זו, כך קובע ביה"ד הארצי, אינה מכרעת לעניין שיקול הדעת של בית הדין, האם להיענות לבקשת גילוי מידע שמצוי אצל צד ג', (היא הספקית הסלולרית, במקרה זה – סלקום), לצרכיי קיומו של הליך המשפטי.
לפיכך החליט בית הדין הארצי, שיש מקום לתת צו לסלקום, לגילוי נתוני האיכון של מכשירו של העובד, אך זאת רק לגבי שעות וימי העבודה של העובד.
(ע"ע 40711-04-17 פישר תעשיות נ' אברהם שטטר וסלקום).
תגובות