עו"ד עמית זילברג הוא פעיל בתחום הגשת תביעות בתחום דואר הזבל.
הוא זכה לקבל בדואר אלקטרוני מאת חב' טריפל סי, שאת שירותיה שכר בתוקף תפקידו כיו"ר ועד בית, עלוני מידע טהור בהם גם גוון פרסומי, שבהם ראה בסך הכול כפרסומת, שלא אישר קבלתה על פי סעיף 30א לחוק התקשורת.
כמו כן, הלין עו"ד זילברברג על כך שבחשבוניות האלקטרוניות שנשלחו אליו הופיעו באנרים, המובילים לאתר של החברה בו יש מידע על שירותי החברה, ולכן ראה גם בחשבוניות כפרסומות אשר לא ביקשן.
יצוין, כי בהסכם ההתקשרות עם החברה, הופיעה הסכמה לקבל דואר שיווקי.
בנוסף, טען עו"ד זילברברג, כי הפרסומים לא עומדים בדרישת סעיף 30א לחוק לפיו יש לאפשר לנמען לשלוח הודעת סירוב לקבלת הפרסומות ש"תינתן בכתב או בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, לפי בחירת הנמען", מאחר שאינם מאפשרים משלוח הודעות הסרה באמצעות מייל חוזר לכתובת המייל שממנה נשלחו ההודעות, אלא רק באמצעות לינק להסרה.
מר זילברברג החליט על כן לתבוע את החברה בטענה, כי לא נתן הסכמתו למשלוח הפרסומים, ובטענה, כי הפרסומים לא עומדים בדרישת ס' 30א לחוק התקשורת.
ביהמ"ש קבע, כי באנרים אינם בגדר הודעת פרסומת (קביעה בעייתית כאשר מדובר בבאנר המשולב בתוך דבר דואר), אך ראה בעלוני המידע כפרסומת.
השופט ראה בעו"ד זילברברג כמי שהסכים לקבל את הפרסומות, משום שבהסכם ההתקשרות עם טריפל סי הופיע סעיף לפיו הלקוח מסכים לקבל דואר פרסומי. ביהמ"ש נתן תוקף להסכם זה, למרות שעו"ד זילברברג לא נתן הסכמה מפורשת לתנאי ההסכם, (בשפה משפטית, לא ניתן קיבול מפורש לתנאי ההסכם בטרם כריתת ההתקשרות בין הצדדים), אלא הם נשלחו אליו בדיעבד בסמוך לאחר רכישת השירותים במייל חוזר שנשלח אל התובע לאחר שהתחבר לשירותים.
עד כאן, ביהמ"ש קיבל את עמדת טריפל סי.
אולם לעניין אפשרות ההסרה, פסל ביהמ"ש את קיומו של לינק להסרה בעלון המידע כעונה על דרישות החוק. בהתאם לפסק הדין, הקביעה בחוק, כי הודעת סירוב לקבלת דואר פרסומי תיעשה ב"דרך שבה שוגר דבר הפרסומת", מחייבת, כי המפרסם יאפשר סירוב בהודעת "השב" למייל שממנו יצאה הפרסומת. לדעת ביהמ"ש, הסרה באמצעות לחיצה על לינק איננה בטוחה ואמינה דיה ועלולה לגרום להדבקות בווירוס, ובנוסף, אינה מספקת מענה למי שמקבל דואר במערכת ארגונית סגורה, שאין לה גישה לאינטרנט.
פרשנות:
אני סבור שפרשנות החוק צריכה להיות שונה. החוק אינו קובע דווקנית, כי הודעת ההסרה צריכה להיות בהודעת "השב". המינוח "בדרך שבה שוגרה" סובל גם שימוש בלינק המפנה לממשק אינטרנטי או לכתובת מייל אחרת, שכן גם דבר הפרסומת נשלח באינטרנט. יש תועלות ניהוליות וטכנולוגיות להפרדה בין כתובת המשלוח לכתובת קבלת הודעת סירוב, ולחיצה על לינק אינה יוצרת כל טרחה מיותרת. השקפת ביהמ"ש, כי לחיצה על לינק יש בה משום סכנה, חותרת תחת השימוש ברשת האינטרנט כמקור יומיומי לביצוע עסקות ופעולות רבות אחרות, ולא ניתן לשמוט את יכולת ההסתמכות עליה בשל מקרים נדירים של שימוש לרעה. לא ברור כיצד ביהמ"ש נותן תוקף מצד אחד ללינק שמגבש את ההסכמות בין הצדדים, ומצד שני, רואה בלינק אחר כמקור סכנה שלא ניתן להשתמש בו לצורך עמידה בחובה חוקית.
תגובות