האם יש חובה לתת קרדיט בפרסום צילומים ישנים?

ידיעות אחרונות ו- ynet פרסמו, במסגרת כתבות על פטירתו של הרב לוינגר, צילומים של העלייה לסבסטיה שצולמו על ידי משה מילנר בשנת 1975.

מילנר, צילם את התמונות במסגרת עבודתו בלשכת הפרסום הממשלתית. ידיעות לא ציינה את שמו של מילנר במסגרת הפרסום הראשוני אלא רק את לשכת העיתונות הממשלתית. אחרי שמילנר העיר לה בנדון, ידיעות ציינה שמו בכתבות שהופיעו ב- Ynet.

לנוכח זאת, מילנר הגיש תביעה בטענה שהופרו זכויותיו המוסריות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007, הקובע שיוצר של יצירה זכאי, אף אם אין לו זכות בעלות בזכויות היוצרים עליה, ששמו יצוין ביצירה. הדבר היה מחייב, על פני הדברים, את ידיעות לציין את שמו של מילנר לצד הצילום.

ידיעות העלתה טענה מעניינת, לפיה אין למילנר זכות מוסרית ביצירה, משום שהדין הקודם לחוק זכות יוצרים, הוא חוק זכויות היוצרים הבריטי משנת 1911, שחל במועד שבו התמונה צולמה, קובע שהבעלים של הנגטיב של התמונה, "דינו כמחבר היצירה". על כן, טענה ידיעות, שהיוצר של היצירה אינו מילנר, אלא לשכת הפרסום הממשלתית, ועל כן, לא היה צריך לציין את שמו, אלא רק את שם הלשכה.  יצוין, כי חוק זכות יוצרים התשס"ח – 2007, מעניק תוקף המשכי להוראה הרלוונטית של החוק מ -1911 ביחס לכל הצילומים שצולמו לפני כניסת תוקפו של החוק מ – 2007.

בית המשפט קבע, שלמרות שהפרשנות המילולית היא לטובת ידיעות, אזי, הפרשנות התכליתית היא אחרת. לקביעת בית המשפט, הזכות המוסרית היא זכות אישית ורגשית ואינה יכולה להיות מוקנית למוסד כמו לשכת העיתונות, ואינה מוקנית למי שיש לו רק זכות כלכלית מכוח היותו בעל הנגטיב.

בית המשפט דחה גם את טענת ידיעות בדבר היותה מפר תמים ולעניין היות כל הסיפור בגדר זוטי הדברים, מאחר שלדעת בית המשפט, ידיעות היא גוף מספיק גדול, שעליו לשמור בקפידה על הזכות המוסרית ופטירת העניין כזניח מייתרת את הזכות המוסרית. בשורה התחתונה ערעורו של מילנר התקבל.

ניתן להוסיף נימוק נוסף לפסיקה זו והוא שאין החוק מ- 1911 קובע שבעל הנגטיב הוא מחבר היצירה לכל עניין ודבר, שהרי נאמר "דינו כמחבר היצירה" ולא שהוא מחבר היצירה. מטרת החוק הייתה להעביר אל בעל הנגטיב את זכויות היוצרים (הכלכליות) שיש למחבר היצירה, אך לא את הזכויות המוסריות, שהן, כאמור, אישיות ונובעות מעצם אקט היצירה של היצירה, שתמיד ייוחס לצלם. כמו כן, החוק ב- 1911 לא כלל את הזכות המוסרית, ולכן ניתן לטעון שזו נותרה אצל הצלם.

הפסיקה הנדונה מקשה על מערכות העיתונים הנסמכות על ארכיונים ומאגרי מידע, המתירים שימוש לצרכי עיתונות, אך לא תמיד מציינים את שם הצלם בעצמם.